סיפור הודי מעולה וגם מתכון

זכרונות ילדות ואוכל. אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו זה האוכל של סבתא רוז. בתור ילדה צפיתי בסבתא שעות במטבח, עסוקה בבישול בסבלנות אין קץ. בסירי האמייל שלה לתבשילים היו טעמים אחרים, היד שלה הייתה מורגשת בבחירת החומרים, בחיתוך, בתיבול המדוייק, בדרך שלה להרכיב את הכל יחד. כשהייתי נערה כל כך רציתי לעמוד לידה, למדוד חומרים שניה לפני שהיא זורקת לסיר, לתעד, לרשום. לרגע לא עלתה לי המחשבה לראש שיום אחד היא פשוט תעלם ותשאיר לי רק אוסף של זכרונות ילדות. לא חשבתי על כך שיום אחד, אחרי שנים רבות, אכנס לבית הריק והנעול של סבתא רוז, יממה לפני שעולה עליו טרקטור בכדי לישר את השטח ולבנות עליו בית חדש, שיהיה של מישהו שראה את הפוטנציאל של השטח. לא חשבתי על אותו הרגע שאכנס למטבח של סבתא בפעם האחרונה ואקח כמה כלים בידיים, שיחיו לי קצת את סבתא שלי.
כשהייתי חיילת הייתי עסוקה קצת יותר מידי וראיתי את סבתא קצת פחות מידי, וכשהייתי סטודנטית קפצתי לסבתא, לצהרים יחד במטבח הקטן והמואר שלה, ובמקום לאכול אורז אדום עם חומוס, שקדים קלויים וצימוקים, נאכל שניצל ירקות של טבעול שסבתא הוציאה מהפריז’ידר וחיממה לנו בטוסטר.אולי הזכרונות האלה מהבית של סבתא הם שדיברו מגרוני ופתחו לי את הלב והנשמה מהרגע שנתקלתי באליזבט. אז מה אם רוז סבתא עירקית ואליזבט אמא הודית. אלה החיים והזכרונות שעוברים דרך האוכל. פתאום כבלי האינטרנט והאפליקציות נעלמו ועמדה שם תשוקה אמיתית לפגוש את האשה הזו, ללמוד ממנה, להיות לידה כשהיא מבשלת, לצפות בה שלב אחרי שלב, כשהיא עושה קסמים בתוך הסירים. האוכל הביתי הזה, הספוג ברוטב של מסורת, תבלינים של ילדות, חוכמה של דורות, והאישיות של אליזבט ובתה גל, פתחו את דלת הבית שלנו לרווחה, ורק רציתי לארח את השתיים האלה לסדנת בישול אצלנו.
וכך זכיתי, אני ועוד קומץ חברות אהובות ומופלאות לערב נדיר, לחוויה שלא תשכח.

בין הסירים
שעה לפני כולם הן הגיעו, אמא הודית ובתה גל, פורקות סירים ומחבתות, מגוון
של כלי בישול, כלי הגשה משגעים שירשו מאנגליה של אמצע המאה שעברה, ופונץ’
חם וריחני. תוך דקות הן פרסו את המטבח ההודי שלהן כמו שכבה על המטבח שלי.
כל דבר במקומו, מוכן ממתין לתורו. אחר כך הוציאו ירקות קצוצים ומוכנים
לבישול, זרים של עשבי תיבול, כוסברה ושמיר, עלי קארי טריים, פלפל ירוק
חריף, שורש ג’ינג’ר טרי, והמון שיני שום קלופות, עדשים מושרות לדאל ולוביה
מבושלת לסבאג’י.
במקביל פרסו תערוכה קטנה על עלי בננה עצומים,
פָּלֶטה של תבלינים יבשים- זרעים של כוסברה, כמון והל, כוכבים של אניס,
מקלות קינמון ועלים של דפנה…. זרעים ואבקות בשלל צבעים, שנלמד ונכיר.
ואז
הגיעו חברות יקרות שלי. בתוך הסירים והמחבתות אליזבט האהובה חוללה קסמים. מסבירה,
מערבבת, מלמדת, מספרת, מתבלת את התבשילים בתבלינים ובסיפורים. עננים של ריח
התחלפו, גלים גלים של ריחות מופלאים, כמותם המטבח שלי עוד לא הכיר. הבנות
טומנות את אפן בסיר, מערבבות, טועמות, מנסות. לומדות מהי דרגת הסמיכות
הרצויה, המרקם והגוון הנכון. רידדנו בצק נפלא ונעים למגע, מילאנו סמוסות
ולמדנו איך לסגור כמו הודיות טובות, קיפולים קיפולים. טיגנו צ’פאטי וצרבנו
אותם באש הגלויה של הגז עד שהפכו להיות בלון.

 

 

למדנו המון, נהננו מאוכל משובח, אחר, טעים ברמות. ישבנו
לשולחן עשיר ושמח, מלא בצבעים וטעמים של הודו. חווֹת, מסופקות, מלאות
מבפנים, כי אין כמו השילוב של אוכל טוב, חברה טובה ואווירה טובה לשמח את
הנפש.

הרשתי לעצמי להיות לגמרי בחוויה בלי לצלם כלל, גם לא גרילנדת
המנורות שקישטה את חזית הבית (ימים של קריסמס, והשכנים משוכנעים שהתנצרתי וגגרתי משפחה שלמה
אחרי), לא את העששיות שהונחו על ספי הבית, לא את זרי הפרחים שהכנתי ואת
הקטורת המעשנת. אפילו לא רשמתי, דבר. אבל נשארתי עם מחברת מתכונים
אישית נהדרת, מלאה בסודות מהמטבח ההודי וליבי ספוג בחוויה.

 

אליזבט המלכה
אחר כך, כשהבטן נרגעה, שמעתי קצת סיפורים על החיים הצבעוניים, המתובלים, כיאה לילדה-אמא הודית.
לפני כ-58 שנה, ביקרה אליזבת מלכת אנגליה בהודו שהייתה אז קולוניה של בריטניה. אבא של אליזבט היה קצין בדרגה גבוהה בחיל הים הבריטי בבומביי, ומתוקף תפקידו ליווה את המלכה ממקום למקום ופיקד על השמירה. באותם ימים אמא הייתה בהריון, וכך כנראה זכיתי בשמי, מספרת לי אליזבט.
אמא נולדה בהודו למשפחת סוחרים עשירה
שנמלטה מהאנטישמיות בבגדד והאוכל שלה היה מושפע מהאוכל העיראקי, שזהו קו שמלווה ומייחד את האוכל שלי היום. אבא ואמא אספו עתיקות בזמנם החופשי. כלי כסף נדירים, רהיטים
מעץ חרוטים ופורצלן סיני. חיינו בהודו חיים של עשירים, שכללו בית עצום ובו 13 חדרים ללכת בהם לאיבוד, פינוקים ומשרתים, כיאה
לחיים בהודו למשפחות מהמעמד הגבוה. אבל… למרות היכולת והאפשרויות אמא
הייתה מלכת המטבח, אליו לא נכנסה שום מבשלת, והבישולים זכורים לי מאז ומתמיד. בבית אכלנו רק אוכל הודי משובח והשולחן היה תמיד מלא
חברים מכל הגילאים.
הריחות והקולות עדיין איתי, ואת זה אני מנסה להעביר
לבית שלי ולילדים שלי, בהרבה אהבה והשקעה.

 

 

זכרונות של ילדות הודית
אמא הייתה קפדנית וקנאית בכל
מה שהיה קשור לחינוך הילדים, המנהגים והמסורת בבית, ההתייחסות לחגים והביקורים בבית כנסת.
היא אהבה לארח, ואל הבית הגיעו תמיד אורחים מכובדים לארוחות. היינו מציצים בעיניים
גדולות מהמיטה על כלי הקריסטל וכלי כסף שעל השולחן.

בתור ילדה היה לי נהג אישי קבוע שהיה מסיע אותי לכל
מקום. לבית הספר, לחוג בלט או לחברות. אסרו עלי לצאת לבד. לארוחת הצהריים
שלי בבית הספר היה מגיע הנהג עם סוג של לאנצ’ בוקס, כלי רב קומות שהכיל ארוחה מלאה במנות. כל הילדים ישבו ואכלו כריך, ואני ישבתי נבוכה, פורסת מפית, עליה צלחת, כף ומנות
מנות של אוכל חם.

לבשתי רק
שמלות עשויות בדים נוראיים של פעם, נקודות ומשבצות בכל הצבעים, אותם אמא תפרה, כמו את הבגדים של כל בני המשפחה, אצל תופרת פרטית. תרבות הבילוי שלנו כללה סרט
שבועי קבוע כמו צלילי המוזיקה, גברתי הנאווה או סרטי שון קונרי, אך את המקום החשוב תפסו הספרים,
שהיו קודש הקודשים בבית. מידי שבוע ביקרנו בחנות גדולה של ספרים, שריחה זכור לי עד היום. כל אחד
מאיתנו בחר ספר אחד אותו קראנו במשך כל השבוע. כבוד לספר היה ערך חשוב בבית. היה ברור שכשקוראים לא אוכלים או שותים ליד הספר,
ובתום הקריאה הספר היה חייב להראות כאילו רק קנו אותו, הדפים היו חלקים
וחדשים ללא קמט.

 

 

לצד היכולת הכלכלית וחיי השפע, אמא ואבא היו
אנשים של חמלה ואהבת אדם. אני זוכרת איך תמיד באו אנשים זרים למטבח שלנו וקיבלו
כמויות של אוכל לקחת, כסף ובגדים. היו מכנים את אמא “המלאך שלנו”.

ההורים הקפידו על חינוך קולינארי
ונימוסי שולחן. היינו מבקרים באופן קבוע בבסיס חיל הים של אבא, פעם בשבוע, לארוחת ערב
מוקדמת. ישבנו כולנו סביב שולחן ערוך בגן הטרופי של הבסיס. הגישו לנו מנה
אחרי מנה והיינו צריכים להפגין את הידע הנדרש- כיצד לפרוס את המפית על הברכיים, באיזה כף להשתמש, באיזה כיוון מניעים את
הכף כשאוכלים מרק. למדתי רק בגיל ממש מאוחר להחזיק סכין ומזלג, כי בהודו
אכלנו בכף בלבד. גם את אמא אני זוכרת בסוף ימייה אוכלת בכף, קולפת ענבים לפני שאוכלת אותם, טובלת חלה
ברוטב של קטניות, מעבירה את האורז בין האצבעות כדי שיהיה אחד אחד.

שחזור ניחוחות המטבח של אמא הודית
אמא נפטרה כאן בארץ, בשנת 2000 ועד שנפטרה לא בישלתי אפילו ביצה. היו לי
פתקים בכל מקום, סימניות בספרים, בכיסים של מעילים, בתיקים. זכרתי את
הטעמים מדוייק. גם הילדים שלי זוכרים את טעמי התבשילים של אמא שלי. בשבעה
של אמא התחלתי לשחזר את המתכונים, בעזרתן של אחותי הגדולה ז”ל ואחותה של אמא.

את הודו עזבתי כשהייתי בת תשע וחצי. כשחזרתי להודו, אחרי יותר משלושים שנה עם אחיותי לטיול שורשים, לא ידעתי אפילו 10 מילים. אחרי יומיים דיברתי הודית שוטפת.

 

 

מתכון שמור של אמא הודית- Laddu כדורי תמרים עם מיקס אגוזים של אמא הודית
הכדורים הנהדרים הללו הוגשו לנו בסוף הארוחה בסדנת האוכל. כשקלטתי את עמרי שלי שולח שוב ושוב יד אל קופסת הפח הורודה בה הונחו הכדורים ממתינים בתוך מנג’טים, ביקשתי מאליזבט את המתכון לקוראי הבלוג. זהו ממתק עשוי מתמרים טבעיים ואגוזים ונפוץ מאוד בהודו ונקרא שם Ladoo, שזה בעצם שם כללי לכל ממתק עגול. ישנם המון מתכונים לכדורים של תמרים אבל אלה הכי טובים שאכלתי. הסוד
שלהם הוא שימוש בשילוב של אגוזים שונים וקליה שלהם לפני ההכנסה למתכון,
והתיבול, התיבול, שלוקח את הכדורים למקום חדש.

ושוב, נזכרת בסבתא רוז שלי שעוגות לא היו הקטע שלה אבל בעבע בתמר– כיסוני שמרים במילוי תמרים,  סמבוסק בְּשַכַּר– כיסונים במילוי אגוזים, סוכר והל, ופשוט תמר חצוי וממולא בפקאנים נפלאים מהעץ שבחצר- לגמרי היו הקטע שלה. ועכשיו כבר מבינה את הקשר, וההקשר לכל ההתרגשות שלי מאליזבט המופלאה הזו, אמא הודית ממוצא עירקי.

 

 

החומרים לכ 18 כדורים
מתכון טבעי, מלא יתרונות בריאותיים, טבעוני, ללא גלוטן ושמן (מלבד השמן שיש באגוזים). אל תוותרו על התיבול שמכניס המון עוקץ ועניין.

1 כוס תמרי מג’הול מגולענים קצוצים גס. כוס הכוונה כוס, בלי יותר מידי חללים. חשוב להשתמש בתמרים טבעיים ולא במלית מוכנה.
כוס וחצי תערובת של אגוזים קצוצים גס- פקאן, פיסטוק, שקדים טבעיים (לא מולבנים) וקשיו.
כף אבקה של פולי קקאו (raw) או אבקת קקאו איכותית
גרד תפוז
קנמון טחון
זרעי הל כתושים
1/2 כפית קפה נמס
קמצוץ מלח

קולים קלות את תערובת האגוזים על מחבת יבשה. את השקדים, הפקאנים והפיסטוקים קולים יחד. את הקשיו לחוד, כיוון שצריך יותר זמן על המחבת. מאחדים את כל האגוזים יחדיו.

 

 

מעבירים את התמרים הקצוצים במעבד מזון ומעבדים בפולסים, עד שנוצרת מחית. מוסיפים את התבלינים ומעבדים עוד שניות אחדות.

 

 

מוסיפים את תערובת השקדים ומעבדים שוב. שימו לב- האגוזים צריכים להשאר קצוצים גס.
המערבל שלי בעצמו יצר לי כדור, אותו הוצאתי, דחסתי מעט והתחלתי להכין ממנו כדורים.
אליזבט משמנת את הידיים במעט שמן, ומתחילה ליצור כדורים. אני ויתרתי על השמן וכדררתי פשוט כך.
את כדורי התמרים מגישים לצד צ’אי הודי משובח.

 

 

אריזה
מאחסנים את הכדורים בקופסא הרמטית.

 

 

 

ליבי מלא תודה לחיים שמצאו לי את אליזבט וגל שלה, שהגעו
עד למטבח שלי, עם כל הלב והנשמה, המומחיות המיומנות והידע, באנרגיות
נפלאות, בשמחת עשיה, שיתוף ולימוד. מאושרת שהבית שלנו קלט, חווה וזוכר את הסדנא המופלאה הזו.

אליזבט וגל מעבירות סדנאות של בישול אוכל הודי, בבית שלכם או במושב תלמי אלעזר, שליד קיבוץ גן שמואל. הן נפלאות לסדנאות גיבוש אינטמיות לקבוצות עובדים או חברים, דרך אחרת לחגוג יום הולדת למישהו שאוהבים ומתגעגע לטעמי הודו. אפשר גם להזמין אותן לארועים פרטיים, לבשל, להגיש ולספר.

במהלך השבוע הן מבשלות אוכל הודי משובח. מלאי כופתא ואורז צהוב, טאלי של תבשילי ירקות וקטניות בכל מיני תיבולים, סמוסה המוגשת עם צ’אטני ירוק משובח, ועוד מנות נפלאות שאפשר לבוא ולקחת הביתה ממושב תלמי אלעזר.

הפעילות האון ליין של אמא הודית מרוכזת בקבוצה אמא הודית, הצטרפו לקבוצה, תתקבלו בברכת נָאמָאסְטֶה ותתמלאו בהשראה ובטעמי הודו.