הכלה שהייתה מיה לנדאו, 2005

אומרים שלא מערבבים שמחה בשמחה אבל בעיני שמחה מביאה שמחה ויום ההולדת של מיה לנדאו, היקרה והאהובה שחל היום היה בהחלט זרז להעלות את הפוסט הזה.

כזו יפה. מיה לנדאו.

מיה, יועצת עסקית המתמחה בשיווק ותקשורת לעסקים קטנים היא אשה מרשימה מעין כמוה. יפה בטירוף, חכמה בטירוף, כריזמנטית שאין דברים כאלה. רק בת 30 ויודעת כל כך הרבה, כולה מלאה, קורנת, מאירה, ומהירה, מצחיקה, מפתיעה ושנונה. כמה חריפות וחדות שיש בה ככה גם אהבה ופרגון. פשוט מדהימה. אם לא יצא לכם להכיר אותה בחיים, מאחלת שעוד יצא, כי האשה הזו היא השראה מהלכת. בנתיים תראו איזו כלה מהממת הייתה.

מיה נישאה לברק החודש לפני 7 שנים, כשהייתה בת 23. הם הכירו בעודם סטודנטים, הוא במכללה למנהל בתל אביב והיא במכללה למנהל שבראשון. במסגרת העבודה הסטודנטיאלית היא מילצרה והוא הגיע לפאב. בין לבין גילו שהם לומדים את אותם קורסים ממש. "אני קיבלתי 100 והוא קיבל ציון פחות טוב" (כן, אופייני לה התחרות החיובית והנטיה הזו להצטיינות), "אמרתי לו שלפני המבחן הבא ידבר איתי ואני אתן לו את התשובות". מפה לשם התחילה חברות ומשם התגלגלו לגור יחד, ותוך שנה החליטו להתחתן".

"איך כל כך מהר?" אני שואלת, וקופצת על ההזדמנות לשמוע פעם מישהו אחר עונה לשאלה הזו. "אני לא חושבת שהרגשנו כל כך צעירים לחתונה. זה היה לנו מאוד טבעי. בדיעבד אני הכי ממליצה. נועה באה רק אחרי כמה שנים והיה לנו המון זמן יחד לפני הילדים- הכי שווה בעולם. מצד שני, היום כשאני רואה כלות שמתחתנות בגיל 23 אני אומרת מה לכל הרוחות…?!

כשאנחנו נכנסות לארגון הארוע מיה אומרת. "היינו מאוד ילדים. היום הייתי עושה את החתונה לגמרי אחרת. אבל כל כמה שנים אם היית שואלת אותי הייתי עושה את החתונה לגמרי אחרת. אמא שלי מינתה את עצמה לנהל את הפקת הארוע ואני הלכתי עם החתונה עד הסוף ונהנתי מכל הקרנבל סביבי- מסיבת רווקות, מקוה, שבת חתן, החתונה, חינה. לא ויתרתי על שום הזדמנות לחגוג."
"חינה? אני שואלת? זה בא עם הצד של מי…?"
"אנחנו אשכנזים שנינו עונה לי מיה, אבל החלטתי שבא לי חינה. אמא שלי ודודה שלי קפצו על הרעיון בשמחה. עד היום הסבתא שלי בטוחה שהתחתנתי עם מרוקאי."

"החינה היתה כיף ברמות, משהו אחר, צבעוני ושמח, היה טקס, אבל לא רשמי ומסודר כמו בחתונה. על עוגת החינה הנחנו בובות כאלה של חתן וכלה כאלה כמו של עוגת חתונה שאמא שלי הביאה. בקיצור מה שהתאים לי אמצתי ולקחתי בשמחה."

זוג אשכנזים גמורים בטקס חינה. מיה: "מה שמתאים לי אימצתי"

"גם המקוה היה חגיגה. כל בנות המשפחה באו. אמא שלי, הדודה שלי, בת הדודה שלי וחברות. כולן נכנסו איתי. יש בנות שנגעלות, ובעיני המקוה היה ממש מגניב. כשיצאתי לבשתי הכל לבן וחדש ויפה, לבנים חדשים וטרנינג לבן ויפה שקיבלתי מאמא ומהחברות."

החתונה

"התחתנו בגבעה בברנר, בחודש נובמבר. למעשה הייתה לנו כמעט שנה לארגן את החתונה. רציתי חתונה בספטמבר, אחרי החום הגדול. כשהגענו ללוח השנה וראינו את כל החגים זלגנו לנובמבר. קבענו ל 1/11 ואני ממש לא הייתי שלמה עם התאריך הזה. חשבתי שזה תאריך מאוחר מידי לטקס בחוץ וחששתי מגשם. אמא שלי ודודה שלי עמדו על זה שלא ירד גשם. 'מבטיחות לך, עלינו. לא ירד גשם.' יום לפני החתונה- היה גשם זלעפות! מבול! אני בהיסטריה, רוצה קבלת פנים וחופה בחוץ. והן: 'תסמכי עלינו, לא ירד גשם.' וכך היה- בבוקר הארוע שמש נעימה, לא ירדה טיפה. כמו בחתונה כך בכל חיי- הן מבטיחות ומקיימות."

השמלה
"אמא שלי הודיעה לי שאנחנו הולכות לדיזינגוף לחפש שמלה. לא היו בלוגים ואתרים לעשות חיפושים, אבל עשינו הכנה ואספנו כמה שמות. הגענו לאושידה והיה לי מאוד לא כיף. אפילו סיוט. הסתובבתי ככה בין הדגמים וכשהתחלנו לשאול מחירים המעצב אמר: זו עולה 8 אבל בשבילך יעלה 12 כי את גבוהה ויש לך חזה. ברחנו משם. א"כ הגענו לסטודיו אחר והמעצב שקיבל אותנו התחיל את ה show, ו"בנה" לנגד עיננו את השמלה. בהדרגה ראיתי את החיך על פניה של אמא שלי ואיך היא מתאהבת ואחריה התאהבתי גם אני. החוויה הזו מלווה אותי לעיתים קרובות כשאני עושה יעוץ לעסקים."
"המעצב הוציא לי מהראש את הרעיון של שמלה לבנה ('לבן לא מתאים לך') והתחתנתי בחצאית ממשי דגארדייה (משי העובר מכהה לבהיר) בצבעים של שמנת חום וזהב. מעליה חלק עליון שהיה מחוך שחובר לו צווארון תחרה סרוג של ורסאצ'ה."

"התהליך של בניית השמלה היה כיף וגם מתיש, כל העניין של להגיע למדידות אבל אהבתי מאוד את התוצאה. בכלל, לאורך תקופת ההכנות זוכרת לא מעט רגעים של פקעת עצבים אבל יצרנו רגעים
קטנים של כיף ושמחה. למשל אמא שלי ואני יצרנו מסורת של יום חופש כל פעם שהיו
מדידות לשמלה. היינו מגיעות פעם בשבועיים ככה למדוד, לפעמים שום דבר לא
התקדם או השתנה בנתיים בשמלה אבל הרווחנו יום חופש יחד."

חופה וקידושין
"היה לי מאוד חשוב שכל המשפחה הקרובה תתקבץ תחת החופה. בטקס עצמו אמא שלי המצחיקה הניחה את הכוס ליד שפתי ולא הבינה שהיא אמורה להרים את הכוס ולהשקות אותי. לא היה ברור לי איך אני בכלל אמורה לגרום ליין להגיע אלי ולשתות ואילו תרגילי אקרובטיקה אני אמורה לעשות בכדי לבצע את חלקי בטקס. זה גרם לי להקרע מצחוק באמצע החופה והיא משום מה לגמרי לא קלטה. אחרי שנקרעתי על הרצפה מצחוק כאשר שוב ושוב חזרה על הפעולה, הסבירו לה מה היא מצופה לעשות ורק אז נמשך הטקס…"

החופה. מלא שמחה וצחוקים

"300 אורחים הוזמנו לחתונה וזו הייתה חתונה רגילה לגמרי, של קבלת פנים חופה, ריקודים והרבה מוסיקה מזרחית. היום אני לא זוכרת את הפרטים שחשבתי עליהם כל כך הרבה. הזכרון שנשאר הוא כיף, הרבה שמחה, מלא חברים, האחים והאחיות שלנו, יחד בטירוף, צחוקים וקטעים הזויים."

ההזמנה
"אבא שלי עיקם את הפרצוף שראה שעשינו הזמנה לא נפתחת ('איך ישלח הזמנה כזו לאורחים מחו"ל? לאצולה הצרפתית ולאורחים מאמריקה?'). את ההזמנה עיצבנו לבד בצורת סימניה. בתחתית הדבקנו פרחים בולטים בתלת מימד. עשיתי 700 הזמנות."
" 700?" אני שואלת. "איך 700 ל 300 אורחים?"
"אין לי מושג." עונה מיה. "תשאלי את אמא שלי. זה מה שהיא אמרה לי להכין וככה הכנתי."
נו טוב, בכזה יחס אורחים/הזמנות באמת עוד לא נתקלתי עדיין.

עצה לכלות..?
בסופו של דבר יש מאחורי כל ארוע אנשים ויש מורכבות משפחתית. עם כל המורכבות חשוב להנות. חשוב שיהיה כיף. אפשר לעשות הכל וכל דבר אבל שהזכרונות יהיו של כיף.

מאחלת גם כאן למיה היקרה ואהובה שתמשיך להצליח ולהיות מוצלחת כזו.
שתהיה תמיד מוקפת באהבה, שתהיה מאושרת.

אם אתם בשוונג של סיפורי כלולות אתם מוזמנים לבקר בפוסטים אחרים על סיפורי כלולות של כלות מעניינות:
– הכלה שהייתה ליאת ורדי בר, 2009
– הכלה שהייתה רות דיין, 1935

– הכלה שהייתה מורן יוסף, 2003