ברגע שמיטל וערן סגרו מקום לחתונה בערב ט"ו בשבט, תאריך שכל כך רצו, הם עשו גוגל על הזמנות לחתונה והגיעו לאתר מזמינים. השניים אהבו את מאוד את הסגנון "החומרי" של ההזמנות, טלפון אחד ומשם החל הרומן ביננו :) . מלבד ההזמנה עצמה, אשר על תהליך העבודה שלה סיפרתי בפוסט הזה, הוספנו פריטי דפוס נוספים הממשיכים את הקו העיצובי של ההזמנה וליוו את שרשרת הארועים המרגשים שהם הפיקו- חינה, שבת חתן ואת החתונה עצמה.

הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ... ההזמנה לחתונה של מיטל וערן. שירון וברכות.

על מיטל המקסימה אני יכולה לכתוב עוד ועוד. קולה נעים ורגוע וסיפוריה ספוגים בהרבה מחשבה ומתן משמעות לדברים, כבוד גדול לשורשים שלה ושל ערן, אהבה גדולה למשפחה, וחיבור חזק בין עבר, הווה ועתיד. אותי היא מאוד מרגשת.

אל דאגה, לא נהיה לנו בלוג בישול כאן, אחרי הכל אנחנו בענין הזמנות כאן אבל המתכון הבא כל כך באווירת חג האילנות ואני כל כך אוהבת מתנות אישיות עשויות ביד שהייתי חייבת להניח אותו כאן ועכשיו.

המתכון הזה באדיבות עמרי שלי, שהמציא אותו ערב יציאה לטיול אופנים בנים בנגב. לא שהייתה התנגדות לקבל בנות, פשוט לא היו מתנדבות בקהל. הוא הגיע ערב הטיול מהעבודה, רכוב על אופניו, נחוש בדעתו להכין חטיף אנרגיה לטיול מחר. הנוער בן החמש וחצי גויס, עזר, גילען, טחן, לש וגלגל. מבחינתם המדד היחידי להצלחת הטיול הוא האם החברים אהבו את החטיף והאם הוא התחסל. אז כן, הוא מאוד התחסל. למעשה מזל שחולק לשתי קופסאות אחרת היה מתחסל כבר ביום הראשון. מאז אותו טיול בנגב, יום ראשון סינגל מקיף ערד ויום שני הירידות אל ים המלח, החטיף מוכר בביתנו בתור ה"חטיף אופנים".

חטיף אופנים

זכרונות וגם מתכון.

מאפין תפוז אישי

בתור ילדה רמתשרונית, דירה בקומה ראשונה עורפית על עמודים, ימי האושר חופש ושלווה אולטמטיבית היו בביקורים אצל סבא וסבתא שגרו בכפר. קצב חיים אחר לגמרי, שמש, שקט ואויר טוב. עם סבתא היינו בוררות את האורז שנקנה בשוק בשקי יוטה ענקיים, מסלקות את האבנים הקטנות החוצה. אורז לבן היה פרט מרכזי בארוחות, סוג של בלאנס לקובה סלק קובה במיה קובה קישואים, סופג את הרוטב המעודן, נענע שום ולימון ומשנה את צבעו בהתאמה לתבשיל שלצידו. האוכל שיצא מסירי האמייל של סבתא היה הכי טעים בעולם. לא משנה כמה ניסינו לשחזר אותו אחרי מותה, מעולם לא הצלחנו.

על מיטת העץ הענקית והכבדה של סבתא, שגבה מעוטר בפיתוחים וסלסולים למדתי לרקום עלי כותרת של שושנים בחוט רקמה אדום מתחלף, ועלים ירוקים על ענפי הורדים, מלפפים את החוט על המחט שמונה תשע פעמים ונכנסים חזרה אל תוך הבד. צפיתי בסבתא שעות רכונה מעל מכונת התפירה, המחט עולה ויורדת, השולחן רועד ומטרטר, חופר, הבד רץ קדימה, מוקסמת מהפלא. בערב היינו צופות בסרט ערבי בערוץ הטלויזה הירדנית.