היי כולם, עוברת כאן לגיחה מהירה לשתף את התרומה שלי לארוחת ערב שישי.
מכירים את הכוסיות הקטנות האלה של שוקולד במילוי חמאת בוטנים, שנמכרות בזוגות? זו הייתה השראה שלי. יצא משהו קצת מזכיר, אבל אחר, טעים ברמות שאין לתאר. זהו פאי עשיר ומרוכז, בתחתיתו שכבת ביסקוויט פרורית. מעל קרם רך בטעם חמאת בוטנים ושוקולד ולמעלה קראסט שוקולדי מתפצפצץ בפה. להשלמת הטעמים ביסים של בוטנים קלויים מומלחים קלות. שילוב אלילי. והכל הכל טבעוני כמובן.
מהמתכון שלעיל יוצאות שלוש עוגות נפלאות, וזה ממש מזל, כי כך יכולתי להשאיר בסליק אחת לצילום בזמן שהאחרות התכלו בשתי הארוחות המשפחתיות.

היי חברים, בהשראת הכפור הבלתי נסבל ולקראת הנחיתה של מספר 1 שלי ואבא שלו מגלישה בארצות הקור, הכנתי שניים מהילדים ששכחו אותם בבית את העוגיות המופלאות שלפניכם. אלה עוגיות מוכרות ואהובות בגולה, רק שהחלפתי מוצרים מהחי בכאלה מהצומח, מה שרק הפך אותן למשובחות עוד יותר. מדובר בעוגיות פקאן ממכרות, עדינות ומעודנות, נפלאות, נמסות בפה מה שנקרא, נימחות, מחממות את בלוטות הטעם ואת הלב וכל כך קלות להכנה. אתם חייבים חייבים לנסות! וברשותכם, צוללת למתכון.

כשהייתי ילדה גרנו בדירה בבניין בן עשר קומות ברָמַתשָרוֹן, המושבה. אמנם קראו לה מושבה אך היא התנהגה כמו עיירה לכל דבר, וזאת למרות ועל אף האייקון המבטיח של התות האדום והבשל.
ולי, מאז ותמיד הייתה חולשה לטבע. את מנות הטבע שלי הייתי מקבלת בשביל הירוק שהיה מקביל לרחוב טרומפלדור לאורכו הייתי חוזרת מבית הספר, שם אפשר היה ללקט חובזה וחמציצים. קצת מהטיולים המשפחתיים בשבתות בהם אספתי חוויות של פריחה, הרבה מטיולי הצופים בהם אספתי חוויות של חורשות, סלעים ואבנים, וחוויות של פרדסים ושדות מהמשק של סבא וסבתא מהמושב.

בכיתה ה', בבית הספר נוה מגן המקסים והכפרי, נעמי המורה האגדית לחקלאות חילקה את הכיתה לארבע קבוצות. לכל קבוצה הבטיחה חלקת אדמה קטנה. בשיעור הראשון ישבנו לתכנן את החלקה. תלשנו ממחברת חשבון דף משובץ ושרטטנו עליו מלבן פרופורציונלי לשטח האמיתי שלנו. א"כ הצענו רעיונות, עשינו הצבעה דמוקרטית וסגרנו על הרעיון המוצלח שבהם, על לפי דעת הרוב. בתוך המלבן רשמנו את הכתובת "כיתה ה' 1" באותיות שמנמנות. סביבן מסגרת ועוד מסגרת, שיתמלאו בזרעים של ירקות ופרחים. בשיעור הבא תכננו מה יהיה איפה, תוך תשומת לב למימדי השתיל- גובה ורוחב, צורתו וצבעו. בשיעור השלישי עיבדנו את האדמה, קילטרנו, תיחחנו וזיבלנו. בשיעור הרביעי זרענו. בהפסקות הגדולות הייתי מגיעה לגינה הקטנה שלנו, משקה ומעשבת, רואה יום יום, שבוע שבוע איך הזרעים נקלטים, איך העלעלעים פורצים וגדלים, בהדרגה מתחזקים והופכים לשתילים. גזר, צנוניות, בצל ירוק ותרד. כובע נזיר, אמנון ותמר וסלסלי כסף.
היבול המדהים הראשון היה תרד, ואחרי קטיף מוצלח, בסוף היום חזרתי הביתה ומלבד תיק על הגב היה לי גם זר יפה של עלי תרד ירוקים ומדושני עונג שנעמי המורה שמה בשקית משימוש חוזר. אדמת החמרה עדיין מקשטת אותם כנמשים. אין מה לעשות עם זה, אמרה אמא, אני לא מבשלת תרד. אז לא עשינו איתם. שומדבר.


בצל ירוק- אחד הירקות הכיפיים והמתגמלים לגידול, אפשר לגדל אותו ממש כל השנה ודי בקלות, באדנית, בעציץ או ישירות באדמה. זהו ירק נהדר ושימושי ביומיום, עמיד יחסית, אחד שהילדים ממש נהנים לגדל ולטפח. במקרה שלנו, בזכות השותפות של הילדים בגידול (הם משרשירים, עוקבים, שותלים, יוצאים לקטוף מצויידים במספריים כדי לפוך את הסלט למושלם) הירק התחבב עליהם וטעמו נעשה רצוי ולא מאיים :)
מיד אחרי המתכון אראה לכם קיצור דרך נהדר.

לכבוד ט"ו בשבט 2016 הכנתי שושני שמרים במילוי בצל ירוק. כן!
זהו מאפה מבצק קליל ועדין, מתובל בבצל ירוק, שמן זית ושומשום.

ט"ו- בשבט, אחד החגים האהובים עלי מאז ומתמיד. יש בו אור, אויר, טבע וירוק, בריאות ושמחה. מפה שלם הצטברו בבלוג שלי המון פוסטים רלוונטיים. כדי לעשות לכם את החיים כלים, ריכזתי אותם יחד כאן.

ראשית, קפצו לפוסט הזה והדפיסו לכם את התוויות הנפלאות שהכנתי בשנה שעברה עבורכם קוראי הבלוג. בדיוק לפני שנה שבוע ט"ו בשבט נשלחו אלי המון דוגמאות ושיתופים, כיצד השתמשתם בתוויות- נעוצות בעציצים, מצורפות לשקיות ט"ו בשבט, קשורות לשקיות פירות יבשים ועוד...

זכרונות ילדות ואוכל. אם יש משהו שאני מתגעגעת אליו זה האוכל של סבתא רוז. בתור ילדה צפיתי בסבתא שעות במטבח, עסוקה בבישול בסבלנות אין קץ. בסירי האמייל שלה לתבשילים היו טעמים אחרים, היד שלה הייתה מורגשת בבחירת החומרים, בחיתוך, בתיבול המדוייק, בדרך שלה להרכיב את הכל יחד. כשהייתי נערה כל כך רציתי לעמוד לידה, למדוד חומרים שניה לפני שהיא זורקת לסיר, לתעד, לרשום. לרגע לא עלתה לי המחשבה לראש שיום אחד היא פשוט תעלם ותשאיר לי רק אוסף של זכרונות ילדות. לא חשבתי על כך שיום אחד, אחרי שנים רבות, אכנס לבית הריק והנעול של סבתא רוז, יממה לפני שעולה עליו טרקטור בכדי לישר את השטח ולבנות עליו בית חדש, שיהיה של מישהו שראה את הפוטנציאל של השטח. לא חשבתי על אותו הרגע שאכנס למטבח של סבתא בפעם האחרונה ואקח כמה כלים בידיים, שיחיו לי קצת את סבתא שלי.
כשהייתי חיילת הייתי עסוקה קצת יותר מידי וראיתי את סבתא קצת פחות מידי, וכשהייתי סטודנטית קפצתי לסבתא, לצהרים יחד במטבח הקטן והמואר שלה, ובמקום לאכול אורז אדום עם חומוס, שקדים קלויים וצימוקים, נאכל שניצל ירקות של טבעול שסבתא הוציאה מהפריז'ידר וחיממה לנו בטוסטר.     

אולי הזכרונות האלה מהבית של סבתא הם שדיברו מגרוני ופתחו לי את הלב והנשמה מהרגע שנתקלתי באליזבט. אז מה אם רוז סבתא עירקית ואליזבט אמא הודית. אלה החיים והזכרונות שעוברים דרך האוכל. פתאום כבלי האינטרנט והאפליקציות נעלמו ועמדה שם תשוקה אמיתית לפגוש את האשה הזו, ללמוד ממנה, להיות לידה כשהיא מבשלת, לצפות בה שלב אחרי שלב, כשהיא עושה קסמים בתוך הסירים. האוכל הביתי הזה, הספוג ברוטב של מסורת, תבלינים של ילדות, חוכמה של דורות, והאישיות של אליזבט ובתה גל, פתחו את דלת הבית שלנו לרווחה, ורק רציתי לארח את השתיים האלה לסדנת בישול אצלנו.
וכך זכיתי, אני ועוד קומץ חברות אהובות ומופלאות לערב נדיר, לחוויה שלא תשכח.

מחברת בעבודת יד שקיבלתי בסדנא ובה... סודות

הרשו לי ללמד אתכם מילה חדשה. צַרֶכֶת. צרכת משמעה חשק עז, תשוקה, קרייבינג.
אז הייתה לי צַרֶכֶת מטורפת לשוקולד לבן. אם לדייק הייתה לי צַרֶכֶת לא לאכול שוקולד לבן דווקא, אלא לעשות משחקים ונסיונות בממתקים של שוקולד לבן ביתי. ושיהיה טבעוני כמובן.
עשיתי כמה נסיונות ברכיבים ומינונים שונים ואני משתפת אתכם מתכון חמוד למדי, המאפשר המון וריאציות, בשלל מילויים וצורות, ולגמרי פותח בפנינו הטבעוניים עולם חדש ומגניב.

שוקולד לבן תוצרת בית

הפעם מקצרת בסיפורים שאני כל כך אוהבת וצוללת ישירות להדרכה, אותה ליוויתי בצילומים מבהירי עיניים. ההכנה ממש פשוטה אך יש להקפיד על החומרים והדרך.