עשר בבוקר יום שישי אחרי שבוע של הכנת תחפושות לילדים. בדים בצבעים של שחור ואדום, סרטים, חוטים ומכונת תפירה אחת שלטו בסלון ובכל רחבי הבית. השמש חייכה אלינו בדיוק כשצעדנו לגן ואיפשרה לנו לצלם כמה תמונות ללא איום של גשם, אחרי יומיים של מבול הולך ובא.

שקט, שלווה ומנוחה ושמחה שקטה על רגעים מבורכים בהם כל בני הבית בטוב. ואני בגעגועים הולכים וגוברים לפורים לפני מאה שנה, לאותם ימים בהם סבתא רוז, עליה סיפרתי כאן הייתה עדיין בחיים. מכל החגים סבתא הכי החשיבה את פורים. "דמי חנוכה" היינו מקבלות בפורים, פשוט כי זה היה החג החשוב לתפיסתה. אהבתי כל כך את האוכל של סבתא, ולמרבה הצער איש לא רשם את המתכונים, לא צילם ולא הקליט.
סבתא הייתה מכינה בְּעָאבּע בְּתַמר- מין עוגיות במילוי תמרים, לאחותי הגדולה, ועוגיות במילוי אגוזים והל לי (שנקראות סמבוסק בְּשַכַּר). אל תשאלו אותי איך מבטאים. אין לי מושג. התגעגעתי לבְּעָאבּע בְּתַמר ועוד יותר לסמבוסק אגוזים וגמלה בליבי ההחלטה להכין משלוח מנות לאבאמא שוודאי ישמחו. אמא בטוח. אבא גם, כי בד"כ הוא שמח. ככה הוא.

בְּעָאבּע בְּתַמר

זכרונות וגם מתכון.

מאפין תפוז אישי

בתור ילדה רמתשרונית, דירה בקומה ראשונה עורפית על עמודים, ימי האושר חופש ושלווה אולטמטיבית היו בביקורים אצל סבא וסבתא שגרו בכפר. קצב חיים אחר לגמרי, שמש, שקט ואויר טוב. עם סבתא היינו בוררות את האורז שנקנה בשוק בשקי יוטה ענקיים, מסלקות את האבנים הקטנות החוצה. אורז לבן היה פרט מרכזי בארוחות, סוג של בלאנס לקובה סלק קובה במיה קובה קישואים, סופג את הרוטב המעודן, נענע שום ולימון ומשנה את צבעו בהתאמה לתבשיל שלצידו. האוכל שיצא מסירי האמייל של סבתא היה הכי טעים בעולם. לא משנה כמה ניסינו לשחזר אותו אחרי מותה, מעולם לא הצלחנו.

על מיטת העץ הענקית והכבדה של סבתא, שגבה מעוטר בפיתוחים וסלסולים למדתי לרקום עלי כותרת של שושנים בחוט רקמה אדום מתחלף, ועלים ירוקים על ענפי הורדים, מלפפים את החוט על המחט שמונה תשע פעמים ונכנסים חזרה אל תוך הבד. צפיתי בסבתא שעות רכונה מעל מכונת התפירה, המחט עולה ויורדת, השולחן רועד ומטרטר, חופר, הבד רץ קדימה, מוקסמת מהפלא. בערב היינו צופות בסרט ערבי בערוץ הטלויזה הירדנית.

אתמול חגגתי יום ההולדת. לכבוד יום ההולדת הכנתי מתנה לעצמי, כן. לגמרי לי. האמת, זו המתנה הראשונה שהכנתי לעצמי, וזו אחת העשיות היותר מהנות שהיו לי, ever. 

blessing count

לכבוד יום האהבה יצאתי לבדוק מה יש בו בסמל ה ♥ שתפס חזק כל כך. לכאורה צורה מופשטת, סתמית, שטחית וילדותית, שכבר מגיל 4 ילדות מתאמנות לציירו באדום או ורוד ומבינות היטב את משמעותו העמוקה.

לב משורבט. הצילום מכאן.

גם כשאנחנו גדלות אנחנו לא מצליחות לגרום לקסמי הסמל להתפוגג ומופעיו מצליחים להרטיט משהו בתוכנו, במיוחד כשהוא מצליח להפתיע אותנו ככה פתאום.

תקשיבו לסיפור אמיתי ולא תאמינו.
אני ועמרי שלי חיים אי-אלו שנים יחד. הכרנו בגיל צעיר כל כך והיה כל כך ברור לנו שזה זה, כך שמפה לשם אנו חיים יחד יותר מחצי חיים יחדיו. אחרי שנים רבות, גילינו שחלקים מההיסטוריות הנפרדות שלנו התממשקו והצטלבו, שלא נדבר על רגשות השייכות ולעיתים ההזדהות עם משפחת החתן לא פחות ממשפחת המקור (אבא, אמא, אל דאגה, שלכם לנצח).
כשליווינו את שני הילדים הגדולים שלנו בפרוייקט שורשים של בית הספר, חפרנו עוד יותר בהסטוריות המשפחתיות שלנו, גם טרם היותנו.

עבודת השורשים של בתנו רון שהוצגה על Timeline

השבוע פנתה אלי אשה מקסימה ומיוחדת שעסוקה בימים אלה בארגון ארוע ליום הולדת 70 לאמה. יעל לוי, יועצת שינה מצליחה באיזור ת"א, ביקשה להעזר במזמינים לעיצוב הזמנה מיוחדת בה משולבות תמונות של אמה.
יעל אספה את התמונות משגעות שלא אמה משלבים שונים בחיים והתלבטנו יחד באיזה עיצוב לבחור. קולאז' התמונות של ליאורה כל כך מרגש בעיני, מדהים לראות את השרשרת הנשית לאורך 70 שנים ואת ההשתקפות של ליאורה בבנותיה ובנכדתה הבכורה.

בסבב העיצובים האחרון שעלה לקטגוריית ההזמנות לחתונה באתר מזמינים אתגרתי את עצמי בהחלטה להשתמש בטכניקה של תפירה במכונת תפירה. למי שלא מכיר או לא יודע, רוב ההזמנות שלנו מעוצבות במקור בעבודת יד.

אתגר הוא מונח מוכר בתחום הקראפטס. לעיתים קרובות אמנים ויוצרים מחליטים "פשוט ככה" לקבוע "גבולות גזרה" ליצירה. המחשבה היא שהאתגר מביא אותנו למקומות ולפתרונות חדשים. האתגר יכול להיות אתגר צבעים- שימוש רק בצבעים המופיעים בפלטה נושאת האתגר (או איסור שימוש בצבעים מסויימים), מבני- עיצוב בהתאם למבנה (layout מסויים), וישנם גם אתגרים טכניים- שימוש בטכניקה מסויימת.

הפעם לקחתי על עצמי אתגר טכני- להשתמש בתפירה במכונה בעיצוב ההזמנות. זו לא הפעם הראשונה שאני משתמשת בתפירה, והאפקט של החירורים הזעירים והמדוייקים שיוצרת המחט והתך הבולט מעט משווה לעיצוב גימור שאני אוהבת במיוחד.

בכל פעם שאצפה במכונת תפירה אהיה מוקסמת מאיך היא עושה את זה

14.9.2001, שולי ונעה, חתן וכלה

את נעה זני היקרה הכרתי לפני כמעט חמש שנים. ביום שישי אביבי מקסים לקחתי את כל ילדי (שניים קופצים לידי ושניים קופצים בתוכי) לצילום משפחתי. חשתי חובה לתעד את הסטטוס, "לאצור רגעים" בשפת נעה זני ולהנציח בקליק המיומן שלה את המשפחה שהיינו באותו היום. משפחה שתהיה כל כך שונה מהמשפחה שנהיה שבועות ספורים א"כ. נעה קלילה,שנונה ומתוקה קלטה אותנו בדיוק, גרמה בקסם שלה לשמחה ושיתוף פעולה כללי. הצילום הנבחר תלוי בדיוק מול דלת הכניסה לביתנו גם היום.
צוקרברג השאיר אותנו בקשר. ולפני כשנה מצאנו את עצמנו בשדה חורפי צהוב עם נעה, ילד וילדה גדולים, תאום ותאומה קטנים. עוד רגע יום המשפחה בגן ולנו לא הייתה תמונה משפחתית אחת.

לאחרונה יוצא לנו לפגוש זוגות צעירים בתחנה המרגשת הבאה שאחרי החתונה. הורים לתינוקות קטנטנים, טריים ומתוקים שאין מילים, שמפיקים בהרבה אהבה מסיבת ברית או בריתה אישית ומרגשת. היה לנו העונג להפיק הזמנות למסיבה של הקטנטנים, הזמנות בהן משתלב צילום של הפיצי או הפיצית. 
במחשבה על קהל האמהות הצעירות שלנו, ראיינו את אור אלתרמן ברנע המדהימה, האמא של mamazone שתספר לנו על החתונה המיוחדת (והבלתי שגרתית) שלה.

אור ואור

אומרים שלא מערבבים שמחה בשמחה אבל בעיני שמחה מביאה שמחה ויום ההולדת של מיה לנדאו, היקרה והאהובה שחל היום היה בהחלט זרז להעלות את הפוסט הזה.

כזו יפה. מיה לנדאו.

הפעם בפינתנו חתונות של פעם נפגוש את ליאת ורדי בר הידועה בתור אמא של בלינג בלינג ושל זואי הקטנה.  

הכירו את הכלה ליאת ורדי בר

תצוגה של תמונות בכניסה לחתונה, בת מצווה, בר מצווה או מסיבת ברית (או בריתה) היא דרך נפלאה להפוך את קבלת הפנים לאישית ונוסטלגית משהו, על הכיוון החם והמתרפק על הדברים הטובים והמרגשים שקרו לנו בחיים. איזור המוקדש לתמונות של בעלי השמחה יעניקו פן חגיגי ומרגש.
כיוון שאני באה מעולם הסקראפבוקינג שמהותו תיעוד ושימוש אומנותי בצילומים משפחתיים, שזהו גם הלב של כל ההזמנות לאירועים המוצגות באתר מזמינים, אני מתחברת בכל ליבי לתצוגה שכזו בארוע.
במסיבת הבת המצווה שערכנו לביתנו בביתנו, בפורום המשפחה, יצרתי "מיני תערוכה" שהייתה תלויה לאורך הבית, מדלת הכניסה ועד חלון הסלון שממול. האורחים נכנסו דרך "התערוכה", התעכבו, קראו, התרגשו. הבת הייתה גאה.

מיני תערוכה בכניסה לבת מצווה משפחתית

29 דקות לפני סיום המשימה הבינלאומית המאתגרת בבלוג המקסים והמלא השראה קפה ויפה אני מעלה את הצילום שלי.

משמאל לימין: חוץ-פנים-חוץ-פנים

בתמונה אתם רואים תמונה שיצרתי מאוסף סרטי ה super 8 הישנים של המשפחה של עמרי שלי. כשחזרו משנתיים שליחות באמריקה, שנת 76, הביאו במכולה כמה פריטים אטרקטיביים ביותר. אופני ביג וויל של פישר פרייס לקטנה, אופני ראלי צ'ופר עם כיסא בננה לגדול, טלויזיה צבעונית (!!!), מצלמה ומסרטת super 8 ו- אוסף סרטי אנימציה אילמים. כאשר הציץ לעברי אוסף הסרטים הישנים מתוך שקית ישנה, אפורה ומאובקת לא יכולתי שלא לבקש לשמור אותו אצלנו. הכי הרבה ינקו לנו מהירושה (: בחרנו בכותרים הכי שווים, והדבקנו אותם בעזרת דבק מסטיק אל תוך מסגרת עץ שצבעתי, כך שיוכלו להשלף בשעת מצוקה...
בצילום אתם רואים משמאל לאוסף את ערסל הגינה התלוי בחוץ ומשתקף דרך דלת זכוכית אחת ממנה העדשה מציצה, ומימין- יציאה שניה לגינה, והסלון המשתקף דרך החלון.
חוץ-פנים-חוץ-פנים. משחק אופייני בבית שלנו.
תודה לקפה ויפה על האתגר. אני נהנתי (:

     

מורן ושחף, אפריל 2003

בין הטירוף של עונת החתונות ובין יריד החתונות השנתי בשפיים, אני תופסת את גלית אשל מארנונים זרי כלה ואקססוריז ברגע נדיר של שקט. כשם שפסח הוא ה-שבוע ה-רגוע עבור בעלי המאפיות, ימי בין המצרים הם רגע של שקט יחסי עבור אותם ספקים העוסקים בהפקת חתונות. שקט יחסי, כי גלית עסוקה בהכנות קדחתניות לתערוכה ובפיתוח עיצובים חדשים, אבל בכל זאת קצת פחות באטרף. "את יודעת שהתגרשתי לפני כמה חודשים", היא אומרת לשם הגילוי הנאות. "מה שמעניין אותי היא החתונה דווקא", אני עונה בחיוך וממשיכים לסיפור של גלית.

רות דיין, חגגה 95 במרץ האחרון